גולות של אומץ

מאת: דפנה דה־הרטוך

לא אהבתי לשחק, לא הייתי בחוג, ולא רציתי לשחק בהפסקות. אולי זו הסיבה לחרם הגדול שעשו עלי הילדים מכיתה ד׳2 — הכיתה שלי.

 זה קרה פתאום: אף אחד מהם לא דיבר איתי  ולא רצה לשבת לידי. ובכל פעם שהרמתי יד בשיעור, נשמע "פסססס" שעשו כל הילדים ביחד — ואז צחקו.

 בהפסקות ישבתי על המדרגות בחצר וקראתי, ואף אחד לא דיבר איתי. אף אחד גם לא הלך איתי הביתה בסוף היום. ובשעות אחר הצוהריים הייתי לבד בבית ולבד בחצר.

 זה לא היה נעים, אבל בחודשי החורף זה גם לא היה נורא, כי נשארים בבית, ותמיד היה לי מה לקרוא ומה לראות.

 כשהתחמם בחוץ והגשמים כמעט ופסקו, וחזרנו לחצרות – הרגשתי שוב בודד מאוד ואחר מאוד. חשבתי לספר למורה, אבל פחדתי שיקראו לי "מלשין". היה לי רעיון לכתוב מכתב לאריאל – החבר שלי – אבל פחדתי שילעג לי.

 בבית סיפרתי רק לסבא שלי על החרם ועל ה"פסססס" בשיעורים, ואפילו קצת בכיתי. הוא הקשיב, חיבק אותי, חשב ואז הציע משהו:

 "מחר בהפסקה, תחפש ילד בערך בגיל שלך שיושב לבד, אני בטוח שתמצא, ופשוט תתחיל לדבר איתו. תשאל אותו אם ירצה לשחק איתך בגולות. רק אל תשכח", הוסיף סבא, "לקחת מחר גולות לבית־הספר".

כך הכרתי את יואב מכיתה ד׳1. גם הוא ישב לבד וקרא ספר. הייתי צריך קצת אומץ כשפניתי אליו בפעם הראשונה, אבל זכרתי שסבא אמר לי שהוא סומך עלי שאמצא את האומץ הזה. אחרי יומיים הכרנו שנינו את יונתן מד׳3.

 כל כך שמחתי לשחק איתם בהפסקות ואני לא יודע איך זה קרה אבל פתאום כבר לא שמעתי יותר "פססססט" כשהצבעתי בכיתה.